מקטע, חצי מקטע

החיים, זה ידוע, הם מה שקורה כשהאדם עושה תוכניות לטייל בשביל ישראל. המקטע האחרון שהלכנו הסתיים בגשר עלמה, אי שם ביוני. ב-12 ליולי כבר תכננו ללכת את המקטע שאחריו להר מירון ולהמשיך הלאה, להתקדם כמה שנוכל בצפון בקיץ ובראש השנה להתחיל את המקטע הדרומי הראשון שלנו, בערד.  ב-8 ביולי כבר היה ברור שהתוכניות שלנו הולכות להשתנות כשפליקס גוייס בצו שמונה. חודש ומשהו אחר כך, אחרי שצוק איתן החליף את כל תוכניות הקיץ, השלכנו את יהבנו על ראש השנה וסוכות, להשלים לפחות משהו ממה שתכננו לעשות בקיץ. שבוע וחצי לפני ראש השנה, נועם נפצע ביד ובמקום מסלול דרומי קיבלנו ניתוח…

חודשיים אחר כך, נועם החלים, המלחמה הבאה עוד לא התחילה ונראה שאפשר, בזהירות, לנסות שוב. כיוון שלא ידענו איך נועם ירגיש בחרנו להתחיל עם משהו קל ובאזורנו, בלי קמפינג לילה לפני ההליכה. בחרנו לעשות חצי מקטע, בין לטרון ומסילת ציון. ומכיוון שמדובר במקטע קצר, 9 ק”מ בלבד לפי מה שכתוב באינטרנט, החלטנו לצאת בהרכב משפחתי מלא, כולל יעל וג’יני. יעל היתה אחוזת התרגשות לקראת הטיול. הנחנו ש-5-6 קילומטרים היא תצליח ללכת ואת השאר נצלח איכשהו, עם הרבה עצירות ונשיאה על הכתפיים.

בבוקר השארנו מכונית אחת בנקודת הסיום במסילת ציון ונסענו ללטרון. מזג האוויר היה מושלם. התחלנו ממנזר לטרון, דרך אנדרטת השריון ומשם לכפר נווה שלום, שם עצרנו לאכול ארוחת בוקר. המשכנו דרך היער (וגילינו שהוא נקרא “יער פרו”) והצלחנו לראות במרחק צבי מדלג בקלילות. צלחנו נחיל צופים שגדש את הכניסה לדרך בורמה והגענו לעמק מלא הכרמים עד למסילת ציון.

ארבעת הקילומטרים הראשונים עברו בקצב איטי אך נחוש. אחרי ההפסקה הראשונה, יעלי התחילה לקטר ולהראות סימני עייפות. באמצעות טקטיקה משולבת שכללה שירים וריקודים (כולל אופרת צפרדעים בביצוע פליקס ונועם), עידוד נמרץ של אדוה ומנוחה נוספת במהלך הדרך, יעל הצליחה לעבור גם את שארית הדרך.

לא בפעם הראשונה, גילינו שיש פער בין המרחקים שתוארו בספר (או במקרה זה, באתר שביליסט) ובין המציאות. בין אם מדובר על שינויים בתוואי או סיבות אחרות, זה לא כל כך משנה. תכל’ס, במקום 9 ק”מ מתוכננים, המסלול היה באורך 12.4 ק”מ (!). בפעם הבאה צריך לקחת טווח טעות של 20% לפחות, כי זו לא הפעם הראשונה שיש פערים כאלו בין המרחק שאמור להיות וזה שבפועל.

latrun

את הקילומטר וחצי האחרונים יעלי עשתה על הכתפיים של אמא ובעיקר אבא. אבל העובדה שהיא הצליחה ללכת בכוחות עצמה 11 קילומטרים, הדהימה אותנו. בסיום יעלי הודיעה שהיא “מותשת” אבל "נהנתה מאוד", אבל אחרי ארוחה דשנה ואמבטיה חמימה בבית (הקרוב מאוד, למרבה הנוחות) היא התאוששה לגמרי, כאילו לא הלכה היום יותר מ-10 קילמטרים. למקטע המלא הבא מן הסתם לא ניקח אותה אבל נחמד שמדי פעם היא יכולה להשלב גם בטיולי שביל ישראל שלנו. נועם, אגב, עבר את היום בקלילות וכנראה יכול היה ללכת מרחק כפול בלי בעיה.

כפי שאפשר להבין, כבר ויתרנו על עיקרון הרצף הקדוש שאיתו התחלנו את הפרויקט, משוכנעים שנלך את המקטעים לפי הסדר מצפון לדרום. האסימון נפל (לפחות לי) אחרי שתלינו מפת ענק של ישראל וסימנו עליה את המסלול המלא של שביל ישראל, וכך הבנו שלפחות שליש מהדרך היא בדרום ואם לא נתחיל לטייל שם כמה שיותר מוקדם, ניתקע עם חודשים שלמים שבהם אי אפשר להתקדם בכלל (בעיקר בקיץ). עכשיו רק יש לקוות שלא תקרה איזו קטסטרופה אחרת שתפריע לנו לטייל…

Advertisements

3 Comments

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s