סדרה של נפילות מבוקרות קדימה

לפעמים אין ברירה אלא להודות באמת: אנחנו לא יודעים לנוח בחופשות. אז לקחנו חופש, הזמנו מלון באילת ונסענו בלי הילדים לסופשבוע רומנטי ארוך. האם בילינו את הימים על החוף? לא. האם בבריכה של המלון? לא. מה שכן עשינו זה טיול בהרי אילת. (ושופינג, אבל זה לא נחשב חופש).

מכיוון שזה חופש, החלטנו ללכת על מסלול קצר יחסית. הסכמנו שהוא צריך להיות עד 10 ק”מ, אבל מעניין. אז בחרנו מסלול שמתחיל בעליה וירידה ואחר כך ממשיך בצעידה נעימה בנחל עד לסיום. מכיוון שאת הרי אילת אנחנו לא מכירים כל כך טוב, נכנסנו לבית ספר שדה בחוף אלמוג כדי לקבל טיפים על המסלול, אבל לא היה שם אף אחד שניתן להתייעץ איתו והסתפקנו בהצצה על המפה שתלויה במסדרון. המסלול שבחרנו הוגדר “לחובבי האקסטרים”, מה שגרם לנו לגחך. בכל זאת, 10 ק”מ בסך הכל, עם הר אחד. כמה קשה זה כבר יכול להיות?

אני מניחה שאתם כבר מנחשים את ההמשך.

מוקדם בשבת חנינו את הרכב בהר יהורם. הרי אילת צחיחים אבל יפייפיים. הצבעים שנעים בין חום כהה, לאדום בשלל גוונים ועד לצבע הרי הגיר המוכר לנו ממדבריות אחרים בארץ, יוצרים פסיפס שלא התעייפנו להסתכל עליו. מוטיב הצבעים ליווה אותנו לכל אורך הדרך, גם במהלך המסלול עצמו.

מהר יהורם התחלנו לעלות למעלה, לכיוון הר שלמה. ההר עצמו משובץ בעמדות שמירה נטושות ואנחנו דמיינו את החיילים האומללים אי שם בעבר שהגרילו שמירה בהר. רגע לפני שנפרדים מהר יהורם ועוברים להר שלמה, עצרנו בנקודת תצפית שמאפשרת לראות את כל הרכס שלפנינו, עד לקו המים של מפרץ אילת. ואז, דילגנו 500 מליון שנים והתחלנו לטפס.

הר שלמה עומד כמו גוש אפל ומאיים. סלעי הגרנית קשים וחדים והטיפוס עליהם הוא בדיוק כזה – טיפוס. כמו ביקור בחדר כושר, כל הגוף עובד: שרירי הרגליים, הכתפיים, הידיים, הבטן. בנקודות שונות ננעצו מוטות ברזל שיסייעו לטפס. בשאר המקומות מטפסים בלי שום סיוע, לפעמים על סף תהום. אבל יותר ממסוכן, הטיפוס הזה פשוט קשה.

הגענו לפסגה, נחנו קצת ונהנינו מהנוף. בין טיול לטיול אנחנו לומדים לצרוך (ולסחוב) פחות אוכל איתנו וכך גם הפעם. מים, סנדוויץ’ וקצת פירות יבשים ואנחנו מוכנים להמשיך בירידה בנחל בת-שבע שצפוייה להיות לא פחות מורכבת מאשר העליה ואולי אפילו יותר ממנה.

ואכן, הציפיה היתה מוצדקת ולא בכדי ידוע הנחל גם בשם "נחל המפלים". ירידה בשטח שכלל צוקים גבוהים ואזורים של דרדרת סלעים חדים. תוך כדי ההליכה נזכרתי בציטוט ששמעתי בסרט, שתיאר את ההליכה אצל בני האדם כסדרה של נפילות מבוקרות קדימה. ללא ספק, במקרה של הירידה בנחל הזה, הנפילות האלו צריכות להיות מבוקרות יותר מאי-פעם. חלק מהירידות היו טיפוס של ממש כלפי מטה ועבור מי שסובלת מפחד גבהים כמוני, זה לא כיף גדול. מצד שני, בהחלט יש תחושה של הישג.

סוף סוף גמרנו את הירידה בנחל והתחלנו לצעוד בערוץ. הערוץ היה מלא באבני חצץ, זיפזיף מעצבן שהפך את ההליכה עליו לאיטית וקשה. קצת כמו על חוף הים, רחוק מקו המים. אחרי 20 דקות כאלו, כל שריר ברגליים שלא כאב בגלל הטיפוס והירידה, כאב בגלל ההליכה הזו. לבסוף מאחורי העיקול ראינו את הכניסה לערוץ של נחל נטפים. ליד הסימון הירוק התנוסס מכר וותיק, הסימן של שביל ישראל ואנחנו התלבטנו האם אפשר לנכס את הקילומטרים הקרובים כדי להעלות את מונה ההתקדמות של השביל (החלטנו שלא).

sml021

עוד קצת בתוך זיפזיף והגענו לנקודה שבה היה עלינו לבחור – האם אנחנו רוצים להמשיך בצעדה על השביל השחור, לאורך המצוק בתוך הנחל, או שאנחנו מעדיפים לטפס שוב על צלע ההר ולהמשיך בשביל הירוק. מבט אחד בעלייה של השביל הירוק וזה היה ברור – אנחנו ממשיכים בשביל השחור. ובכן, נחשו מה?

fuckmeright_thumb.jpg

מכאן והלאה הערוץ היה זרוע בולדרים, סלעים ומפלים לרוב. לפחות 4 פעמים נאלצנו לטפס על המצוק (טיפוס שכנראה מכניס לכיס הקטן את העליה בתחילת השביל הירוק) כדי להמשיך קדימה, כי בתוך הערוץ אי אפשר היה להמשיך.

sml001
ההליכה בתוך הערוץ

בדרך פגשנו חבורת מטיילים שכנראה התחילו את ההליכה בקצה השני של הנחל ועודדו אותנו בעזרת משפטים כמו “חכו חכו, איזה עליות מחכות לכם”.  כמה דקות מאוחר יותר הבנו על מה הם דיברו.

מפל שלילי בגובה שלי ומעליו מצוק חיובי ללא נקודות אחיזה ומעין שקע בקיר ששנים של מטיילים החליקו אותו עד שהבריק. שום נקודות אחיזה, אף אחד לא טרח להתקין סולם או מעקה. זה הרגיש כאילו הגענו בטעות לאתר הפקה של המירוץ למליון. הסימון של השביל השחור התנוסס אי שם מעלינו, מבטל את האפשרות שטעינו בדרך. היו לנו שתי אפשרויות: לחזור אחורה כמה קילמטרים ולעלות בשביל הירוק, או למצוא איזושהי דרך לעבור את המכשול ולהמשיך בשביל השחור.

מק’גייור (אה סליחה, התכוונתי לומר פליקס) הביט סביבו ואיתר 3 גזעי עצים שנסחפו בנחל ועכשיו היו מונחים לידינו. ביחד סחבנו אותם והוא אילתר מן סולם שאיפשר לו לטפס למעלה ולקחת ממני את הציוד. השלב הבא היה לעזור לי לטפס ולעלות למעלה. הייתי בטוחה שזה ייגמר ברגל שבורה במקרה הטוב, כי הוא יעוף קדימה ויפול (אני האופטימית ביננו, כן?). ולמרות הספקות שלי, ולהפתעתי הגדולה, זה הצליח.  ניצלנו מהדחה!

בשלב הזה כבר היינו תשושים לגמרי והמשכנו בכח האינרציה עד לעין נטפים. מצוק גדול מלא ציפורים יפייפיות ובתחתיתו מעיין נובע (נו, מטפטף). התמוטטנו ל-30 דקות.

כשהרגשנו שאפשר להמשיך, יצאנו שוב לדרך, לקטע האחרון של המסלול – חזרה להר יהורם, למכונית שלנו. כמובן שהדבר הראשון היה טיפוס של 10 מטרים לראש המצוק, אלא מה. כשהתקדמנו איכשהו לסיום אני כבר הייתי כל כך עייפה שפליקס ניסה לעודד אותי ללא הצלחה. מה שעודד אותי בסוף היה כשאמר “תראי, הנה הר שלמה! יותר רחוק מזה בטוח לא נצטרך ללכת”.

סיימנו אחרי 13 קילמטרים של הליכה מפרכת. נסענו בחזרה למלון, מקלחת ועיסוי (בכל זאת יש יתרונות לחופשה במלון) והיום נגמר. אבל איזה טיול מדליק זה היה!

harshlomo

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s