כי צריך להמשיך ללכת…

אחרי הפסקה די ארוכה, יצאנו בשבת של ה-21 לנובמבר להמשיך את ההליכה במקום שבו עצרנו בהרי ירושלים.

התוכנית כללה מקטע לא קשה במיוחד, אבל באורך מכובד של 20 קילומטרים. קמנו מוקדם בבוקר להביא מכונית אחת לנקודת הסיום בתל-עזקה ונסענו לנקודת ההתחלה בבר-גיורא, שם פגשה אותנו משפחת ויינשטיין שהצטרפה אלינו. הם התייצבו עם תרמוס תה (ככה מתחילים טיול!) ואחרי שלגמנו התחלנו ללכת. מזג האוויר היה נעים מאוד ולגמרי לטובתנו.

מהר מאוד התברר לנו שהמסלול שאליו התכוננו שונה מהסימונים בשטח. זה התחיל בסטייה קטנה ליד מושב מטע והמשיך בסטיות כל כך גדולות שפחות או יותר אילתרנו רבע מהמסלול. מכיוון שהסימונים אינם רק של שביל ישראל, אלא לעיתים קרובות מתבססים על סימוני שבילים אחרים, אי אפשר היה לנסות ולהתחקות אחרי המסלול החדש במלואו ובחלק מהזמן פשוט ויתרנו וחיפשנו את הדרך הטובה ביותר להגיע למקום שבו חשבנו שנמצאת הנקודה הבאה.

יודעי ח"ן ינידו עתה בראשם ויתהו למה לא בדקנו באינטרנט לפני שיצאנו לדרך האם היו שינויים במסלול. ובכן – זה בגלל שאנחנו טמבלים ושכחנו (ולא בפעם הראשונה). גרוע מזה, בעצם ידענו שהיו שינויים במתווה השביל באיזור ולמרות זאת לא חשבנו לבדוק מה המסלול המעודכן. על טימטום משלמים ואכן שילמנו. התוצאה היתה שחלק לא קטן מהדרך עשינו על מדרונות ההרים ודרך שדות ולא על שבילים מסודרים. והתוצאה של זה היתה הליכה הרבה יותר מעייפת עם הרבה יותר יבלות. מסכנה במיוחד היתה ג'יני, שבסוף היום, השלפוחיות על כפות הרגליים שלה נפתחו ובמשך יומיים היא פשוט שכבה במיטה שלה ונתנה לרגליים להחלים לפני שיכלה שוב ללכת.

יצאנו כאמור מבר-גיורא, עולים ויורדים בין הגבעות, אבל בסך הכל במגמת ירידה. מתישהו ראינו על הגבעה מולנו קבוצה של צבאים שעצרה גם היא לראות מי אנחנו ומה אנחנו רוצים ואח"כ נמלטה בצעד קל מעבר לפסגה.

DSC06412.JPG
תראו, צבאים! נו, שם בין שני השיחים… לא שם, יותר ימינה. אוף, ברחו.

זמן קצר אחרי המפגש עם הצבאים נאלצנו לעצור ופליקס שלף את ציוד החירום שלו כדי לספק עזרה ראשונה לנעל של יגאל שהוכיחה לנו שאמנם סוליות ויברם לא נשחקות, אבל זה לא אומר שהן נשארות מחוברות לנעל לנצח. מאוחר יותר גם הנעל השניה הרימה דגל לבן… למרבה המזל, הלויקופלסט של פליקס הוכיח את עצמו יפה עד לסוף הטיול.

DSC06434
פה גדול…
DSC06438
חובש טוב הוא חובש מאלתר!

הנוף שבתוכו הלכנו אופייני להרי ירושלים והשתנה בהדרגה לתוואי פחות הררי, ככל שירדנו לתוך שפלת יהודה. פרט לצבאים פגשנו לטאה זיקית מקסימה על השביל שסיפקה הזדמנות לצלמים בחבורה לשפר את יכולות צילום המקרו שלהם.

קצת אחרי מטע ורגע לפני ארוחת הבוקר, נועם החליק והתוצאה היתה פצע לא נעים בברך ואבן קטנה שננעצה בכף היד שלו, דבר שחייב את פליקס להמשיך במתן עזרה ראשונה באופן קצת פחות שיגרתי. היה רגע של בהלה (בכל זאת, אבא שולף סכין גדולה) אבל אח"כ המשכנו לארוחת בוקר מהירה.

בסוף ארוחת הבוקר עשינו הערכת מצב – עברנו קצת פחות מ-6 קילומטרים והשעה כבר היתה 12:00, כלומר עלינו להגביר את הקצב כדי להספיק להגיע לנקודת הסיום לפני שירד החושך בשעה 16:30. מי שסבל במיוחד מההליכה היה נועם, בגלל הפציעה בברך. שילוב של נחישות וקללות יצירתיות בכל פעם שכאב לו במיוחד, עזר לו לעמוד בקצב המהיר.

בחלק האחרון של ההליכה מצאנו את עצמנו עוברים יותר ויותר דרך שדות ומטעים. גם החלקים שבהם הלכנו על השביל עצמו התאפיינו בתוואי משונה, כולל מעבר תחת גשרים ובתוך תעלות ניקוז (לשמחת הילדים). כשהגענו סוף סוף לתל-עזקה כבר לא ביזבזנו זמן למצוא את המסלול. רק נחנו כמה דקות ואז עלינו "דוּך" למעלה. המסלול הסתכם ב-24 קילומטרים כמעט.

 

 

מסקנות מהמסלול הזה:

  1. לא לשכוח לבדוק את המסלול המעודכן לפני שיוצאים לדרך!
  2. עדיף להניח מראש שהמסלול יהיה ארוך יותר ואח"כ לשמוח שהתקצר, מאשר לגלות שיש עוד 4 קילומטרים ללכת למרות שכבר חשבנו שנגמר.
  3. תמיד כדאי שיהיה לויקופלסט בתיק.
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s