כבשנו את התבור!

אז תגידו, יש תקופת התיישנות על פרסום פוסטים?

כל כך התעכבתי עם פרסום הפוסט על ההליכה האחרונה בשביל, שפליקס הפקיע ממני את התפקיד המסורתי והתיישב לכתוב את הפוסט הזה בעצמו. אז קבלו את הסיפור של פליקס, על שלושה ימים בסוכות.


סוף סוף הבנתי למה לא המשכנו לטייל למרות כל התוכנית. זה בגלל שהטיול הקודם לא תועד בבלוג ולכן אין ברירה וצריך לתעד.

אז ככה. מאז שהתחלנו לתכנן את הטיול על השביל, העלייה מהכנרת עד למצפה אלות נראתה כמשימה מורכבת למדי. למעשה מדובר בכ-25 ק"מ מתוכם כ-12 בעלייה, באזור בו יתכנו עומסי חום רציניים, והאמת שגם לא מדובר על המסלול הכי אטרקטבי בשביל מבחינת נופים, בטח שלא בסוף הקיץ כאשר הכל יבש, צחיח וצהוב.

לבסוף ההחלטה נפלה בחול המועד סוכות. החלטנו שנועם, עמית ואני נעשה את המקטע עד צומת גזית (למרגלות התבור) שם נפגוש את אדוה, מספר חברות של עמית ומכרה שלנו יחד עם בנה ובחבורה גדולה זו נמשיך ביום השלישי עד נצרת עלית וביום הרביעי עד צומת יפתחאל.

הפתרון להתמודדות עם העלייה נימצא בעצירה ללינה באמצע הדרך בקמפינג יבניאל. נכון שמדובר על סטייה של כ-5 ק"מ מהמסלול, אך היכולת למלא מים ולישון באחד האוהלים של המקום אפשרה להפחית בצורה משמעותית את המשקל שנצטרך לשאת על הגב. משקל התיקים אמנם הצטמצם אך עדיין בסיום האריזה נועם ועמית מצאו עצמם עם תרמילים של 8-10 ק"ג ואני עם 15 ק"ג, שכללו שקי שינה, אוכל ליומיים, מים ליום הליכה חם וציוד נוסף.

20161021_084655_hdr
מתכוננים לתחילת המסלול.

ביום הראשון, לאחר ארוחת בוקר קצרה בארומה צמח השארנו את האוטו באתר הטבילה ירדנית ובשעה 9:30 יצאנו לדרך. ההליכה מירדנית לאורך הירדן התבררה כחוויה לא נעימה בעליל. גדות הירדן משני צדדיו היו עמוסים באוהלים ומשפחות, כל האזור היה מלוכלך בצורה מזעזעת, ברמה שניראה כי אף אחד לא טורח לנקות ולפנות את האשפה הרבה שנערמה שם במהלך התקופה.

עומס החום שליווה אותנו עד נחל יבניאל הלך ופחת ככל שהתקדמנו בעלייה והנוף היפיפה של דרום הכנרת בהחלט פיצה על מאמץ העלייה בנוף צהוב של סוף הקיץ. התלבטות קצרה הייתה בפיצול של נחל יבניאל ושמורת חורשת יעלה: האם נוותר על קטע קצר לאורך השביל ונתקדם בתוך הנחל עד הקמפינג, נחסוך כ-5 ק"מ הליכה אך לא ניגע בכל נקודה בשביל? בהחלטה משותפת המשכנו בשביל על פי התכנון. לאחר כשעתיים וחצי של הליכה הגענו על הכניסה לשמורת חורשת יעלה ומשם לדרך הנוף ליבניאל, דרך עפר רחבה שמובילה צפון מערבה ליבניאל ודרום מזרחה מנחמיה.

ההליכה על דרך העפר התבררה כבחירה טובה לצפייה בנוף ולא פחות חשוב ל-Photo opportunity ליד העץ של גולני וקצת סיפורי מורשת קרב על הקמת חטיבה 1.

day1

קמפינג יבניאל נתן לנו פתרון מעולה לצרכים שלנו מקלחת מהירה, מקום למלא מים ומזרונים נוחים לשינה. ארוחת הערב המפוארת כללה חמים וטעים משקית, משודרג במשמש מיובש וקבנוס מטוגנים ולקינוח עוגיות ותה.

לפני הטיול קניתי לנועם מקל מגנזיום להדלקת אש ובערב נועם ניצל את הזמן כדי להתאמן בהדלקת מדורה בעזרתו. לאחר אימון קצר המשימה בוצעה בהצלחה והוא הצליח להדליק את המדורה שלנו.

למחרת, השכמה בשש בבוקר. הקפצה בתשלום לכניסה לשמורת חורשת יעלה והמשכנו בעלייה. האמת שבשלב זה לי ולנועם לא היה ברור מה עמית אכלה, כי על כל צעד שלנו עמית עשתה ארבעה ולמעשה בכל הדרך עד מצפה אלות כל מה שראינו זה תיק, שיער וענן אבק.

עמית בזריחה מעל בקעת הכנרת
עמית בזריחה מעל בקעת הכנרת

5 ק"מ מתחילת היום, עמדנו כשבמזרח הכנרת והגולן ובמערב הר תבור. מבחינתי זוהי נקודת ציון חשובה על השביל – היום מסמנים "וי" על החלק הצפון מזרחי.

עד צומת גזית נותרו עוד כ-15 ק"מ של הליכה, התרמילים היו כבדים והטמפ' גבוהה למדי אולם מראה התבור ההולך ומתקרב עזר לרגלים לשמור על קצב. לפעמים כל אחד מתכנס בתוך עצמו, לפעמים מתווכחים, צוחקים ובעיקר מתחמקים מכמויות אין סופיות של פרות הנמצאות בכל מקום וחוסמות כל שביל ומעבר.

עמית היתה חסרת סבלנות לפגוש את החברות ואצל נועם הבטן מדברת והוא התחיל לחשב כמה סטיקים הוא יאכל במנגל שנעשה בערב. אין ספק שקשה לבסס יום הליכה על טונה, קבנוס ופירות יבשים, כאשר מדובר בנועם.

תל רכש סימן לנו את החלק האחרון של היום. עוד 5 ק"מ עד צומת גזית ויש עוד 3 שעות עד הזמן שבו קבענו להיפגש עם כל המצטרפים ולכן החלטנו על הפסקה קצרה בצל אלון רם צמרת, גמרנו את שאריות האוכל ונשכבנו לתנומה קצרה. שלושתנו נרדמנו בצל העץ והתעוררנו אחרי למעלה משעה.

את 5 הקילומטרים האחרונים העברנו בשאריות הכוחות. הרגליים שלי היו מלאות בשלפוחיות , נועם היה עייף ורעב ועמית בהתה בנו בבוז קל בעודה מדלגת בקלילות לכיוון צומת גזית ודורשת גלידה לסיום.

את היום השני סיימנו בקמפינג דרך העץ ליד שדמות דבורה, מקום גדול ומרווח שהיה עמוס במטיילים ומשפחות. ארוחת ערב חגיגית עם חברים, סטייקים ויין היא תמיד דרך טובה לציין אירוע משמח.

ארוחת ערב ראשון לעומת הערב השני...
ארוחת ערב ראשון לעומת הערב השני…

day2

קשה לומר שאת היום השלישי התחלנו עם כוחות מחודשים. אומנם אדוה ויתר המצטרפים היו רעננים ומלאי כוחות, אבל נועם, עמית ואנוכי היינו אחרי 35 ק"מ הליכה והעייפות בהחלט נתנה בנו את אותותיה – איש, איש וכאביו.

העלייה לתבור לקחה זמן. עלייה תלולה, שלעיתים נראה כי היא פשוט לא רוצה להסתיים, ובעוד שכלל החבורה טסו במעלה, ההר אדוה ואני נשרכנו מאחור בצעדים קטנים והפסקות ארוכות כל הדרך עד לראש ההר. אך עד כמה שהעלייה הקשתה על הריאות, הירידה עשתה שמות בשלפוחיות שלי שבשלב זה כבר כיסו את שתי כפות הרגליים.

מהר תבור, להר דבורה ומשם לנצרת עלית. יום ההליכה השלישי היה בסימן של עליות וירידות, יערות ירוקים, נופים יפיפים וחבורה לא קטנה שלפרקים מקשקשת, צוחקת, מתכווחת ולעיתים איש איש שוקע בתוך הצעדים וקצב הנשימה שלו.

נועם שכבר הפגין סמיני עייפות מרשימים מצא פתרון לבעיה. הוא לקח נגן MP3, הכניס אוזניות ופשוט התכנס לתוך המוזיקה והטבע. הנער שבשלבים מסויימים כבר ניראה מותש לגמרי מצא כוחות חדשים ופתח מבערים, עד לסוף המסלול.

על המשך המסלול ביום הרביעי החלנו לוותר ובמקום זה הלכנו לטיול נחמד במערת עלמה וארוחה גורמה בבת יער.

day3

וכעת, ממשיכם ללכת!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s