טיול משפחתי אורבני: חיפה, נצרת, תל אביב

שברנו את הראש מה אנחנו רוצים לעשות השנה בחופשה עם הילדים. חשבנו לשלב קמפינג על חוף הים עם הליכה בשביל ישראל, אבל פסלנו מטעמי חום ולחות. חשבנו על נסיעה לחו"ל, אבל זה קצת יקר עבורנו. ואז לפליקס היתה הברקה: טיול בישראל, כאילו אנחנו בחו"ל. או במילים אחרות, בחרנו יעד יקר, אבל לפחות חסכנו את הטיסות.

אחרי התלבטויות והתייעצות עם חברים, הרכבנו תוכנית: מתחילים בחיפה, נוסעים לישון בנצרת ולטייל בה ומשם לישון ולטייל בתל-אביב. שילוב שקיווינו שיאפשר לנו לראות ולטעום כל מיני דברים. כמו שקורה לא פעם בחופשות בערים רחוקות, נאלצנו להחליט מה עושים ועל מה מוותרים. וכמו בטיולים בחו"ל, התחושה היתה שיכולנו להשאר עוד הרבה בחלק מהמקומות ולא למצות אותם.

אספר פה קצת, גם על הטיול והחוויות שלנו, גם על קצת מהאנשים והמקומות שפגשנו וגם על האוכל, שהוא חלק חשוב עבורנו בכל טיול בחו"ל, וכך גם הפעם.

 

חיפה

התחלנו את הטיול בהרכב חלקי (אבאמא, נועם ויעל) בנסיעה לחיפה, בביקור בגנים הבאהיים. הצטרפנו לסיור בגנים שהוביל אותנו מראש הכרמל ועד לאמצע ההר. ממש דרך נהדרת לפתוח את היום.

אני הכרתי את הגנים בשנות השמונים כתלמידת תיכון. מאז הגנים גדלו מאוד והם משתרעים מהמקדש אל ראש הכרמל (בערך) ולמטה עד למושבה הגרמנית. הגנים יפייפיים וההסברים מעניינים וכולנו נהנינו מהיופי שסביבנו. גם ההסברים על הדת הבהאית היו מרתקים בעיני. קצת הצטערנו לגלות בתום הסיור שהמקדש עצמו נסגר ביום הביקור שלנו וישאר סגור למשך חודש.

מבט על הגנים הבהאיים מראש הכרמל

יצאנו מהגנים והצטלבנו עם שביל 1000 המדרגות לכיוון המושבה הגרמנית. הסיפור של הקמת המושבה הגרמנית, ההתפתחות שלה והשפעתה על התפתחות העיר חיפה מעניין מאוד והבתים של הטמפלרים מאוד יפים.

מתרעננים במושבה הגרמנית

בשעה 12:00 כבר היינו די עייפים (בכל זאת, יום קיץ חם ולח מאוד). לקחנו את עצמנו למסעדת מעיין הבירה, לארוחת צהריים קלה (יחסית) של מטעמים מזרח אירופאיים. נקניקיות, חמוצים, קישקע וקבאב רומני – והכל בניחוח מזרח אירופאי מעולה, עשיר בטעמים (ושום). את הכל ליוו בירות מצויינות. היה טעים להפליא ושרדנו בעיקר בזכות המוטו החשוב "לא חייבים לגמור מהצלחת". זו אופציה מוצלחת ומומלצת מאוד, למי שמחפש ארוחה פחות סטנדרטית עם טעמים קצת אחרים.

לקחנו מונית כדי לאסוף את האוטו שלנו ממקומו בראש הכרמל ולנסוע לתחנה הבאה שלנו: מוזיאון ההעפלה וחיל הים. בחירה פחות אוטומטית עבור רוב המשפחות (וגם אנחנו התלבטנו בינו ובין תערוכת החילוץ במדעטק), אבל התברר שזו היתה בחירה מעולה.

המוזיאון נחלק לשני חלקים. הראשון עוסק בנושא ההעפלה. סדרה של סירטונים מספרת את סיפורם של המעפילים לארץ ישראל ואת התלאות שעברו, כשהשיא הוא ביקור בלב אוניית המעפילים "אף-על-פי-כן" שניצבת בשלמותה במוזיאון. הילדים היו מרותקים וזו היתה חוויה מרגשת במיוחד עבורי, כיוון שהם סיפרו את הסיפור של בני משפחתי ובעיקר אבא שלי (הידוע היום בשם סבא יוסי), שגורש לקפריסין יחד עם מאות מעפילים מהאוניה שאר ישוב. באחד הסירטונים אפילו היה נדמה לי שראיתי את תמונתו מופיעה לכמה שניות (ועכשיו אני מתה להשיג את הסירטון הזה).

בינתיים, אמא שלי עזרה לי למצוא כמה תמונות שלו מהאלבומים המשפחתיים. שימו לב לחתיך הממושקף.

החלק השני של המוזיאון דיבר על ההיסטוריה של חיל הים. נועם הסתובב עם פליקס וביחד הסתכלו על המוצגים ופליקס סיפר לו על אירועים שונים בהיסטוריה של החיל והמדינה. יעל התעניינה במוצגים ובעיקר נהנתה לסובב את ההגה הענק במרכז התצוגה. בחצר המוזיאון עומדים שלל כלי נשק וכלי תחבורה ימיים, כולל צוללת (!) וסטי"ל (!!) שבהן ביקרנו כמובן וההתלהבות היתה אדירה.

באווירה הנלהבת הזו דילגנו אל הרכבל של חיפה. אחרי המתנה קצרה עלינו על הקרונית וטיפסנו אל-על. הנוף של המפרץ והצמחיה על מדרון הכרמל היו נהדרים ויעל הכריזה "זה היום הכי טוב שהיה לי!". למעלה נכנסנו לסיבוב קצר בכנסיה שבמנזר הנזירים הכרמליטים בסטלה מאריס ואז לקחנו את הרכבל בחזרה למטה. "נחתנו" במפרץ בשעה ארבע וחצי והחלטנו שהגיע הזמן להמשיך הלאה. נכנסנו למכונית וכיוונו את וויז לנצרת.

על הרכבל

 

נצרת

הדבר הראשון שגילינו על נצרת כשנכנסנו אליה, הוא שלחלק גדול מהרחובות אין שמות, אלא רק מספרים. אנחנו היינו צריכים להגיע למשל, לרחוב 6108. זה אחד הדברים הכי מבלבלים שראיתי ועוד לא הצלחתי להבין את הסיבות לכך. הדבר השני שגילינו על נצרת הוא שיש בה רחובות צרים להפליא ותלולים להחריד.

הכניסה האחורית לפונדק

את הלילה תכננו להעביר בפונדק פאוזי אעזר, בלב העיר העתיקה של נצרת. באופן משעשע, בדרך לפונדק נזכרתי דווקא בנסיעה שלנו לוונציה. כמו בוונציה, גם כאן המלון שוכן בלב עיר עתיקה, במקום שאין דרך להגיע אליו עם רכב ויש צורך לעבור כמה וכמה מדרגות בדרך. טיפ לעצמנו לפעם הבאה – לבדוק אם יש גישה עם רכב ואם לא, להיות מוכנים עם תיק קטן ובו כלי רחצה ובגדים להחלפה, במקום להסחב עם המזוודה הגדולה (או במקרה שלנו – שקיות מאולתרות).

הפונדק פועל בשותפות עם רשת האכסניות Abraham hostels והוא מקום מקסים וידידותי מאוד. הוא שוכן בבית ערבי עתיק והילדים התאהבו בחדר שלנו, על התקרות המקושתות שלו. בפונדק יש שילוב של אווירה עתיקה ואותנטית, זולה לחבר'ה צעירים והקפדה על רמה גבוה של תחזוקה ושירות, החל במיטות והשירותים וכלה באחרון העובדים.

כנאפה

התמקמנו והלכנו למצוא את מסעדת תישרין, עליה קיבלנו המלצות רבות ולשמחתנו גם עבדה ביום ראשון בערב (בשונה ממסעדות רבות אחרות באיזור). מדובר במסעדה ברמה גבוהה למדי שמגישה תערובת של מאכלים מערביים ומזרחיים. אנחנו בחרנו במנות מהמטבח הערבי, כולל גבינה אפויה בתנור, מוחמר (פרגית ובצל מטוגן עם צנוברים וסומק על פיתה), צלעות כבש וסיניה מעולה, והשיא – הכנאפה הכי טעימה שיצא לי לטעום. שבעים ומרוצים בסיומו של יום נהדר, הלכנו לישון.

למחרת בבוקר אכלנו בפונדק והחלטנו להצטרף לסיור בשוק המקומי, אבל החמצנו אותו מסיבות טיפשיות וטיולנו לבדנו בשוק (שמזכיר מאוד את השוק בעיר העתיקה בירושלים) ובדרך הצליינים בעיר העתיקה. יפה במיוחד היתה כנסיית הבשורה הקתולית. הכנסיה שהוקצה בשנות השישים שימרה בתוכה את השרידים של מערת הבשורה ושל הכנסיות שניבנו במקום בעבר. הכנסיה עוצבה בסגנון אדריכלי מודרני והיא מעוטרת בשפע של יצירות אומנות נוצריות מודרניות – שונה מאוד ממרבית הכנסיות שיצא לנו לראות עד היום.

כנסיית הבשורה הקתולית בנצרת

 

סיפורו של פונדק פאוזי אעזר

עוד לפני שיצאנו לטייל בעיר, הצטרפנו לקבוצה של דיירים בהוסטל למפגש עם סוריידה, מנהלת הפונדק ונכדתו של פאוזי אעזר אשר בביתו הוקם הפונדק.

סוריידה דיברה איתנו מעל 40 דקות וזה היה מרתק. היא סיפרה על המשפחה של סבא שלה; על הטרגדיה שבעקבותיה נשאר בית המשפחה ריק ועזוב; על הקושי של החיים כמיעוט ערבי-נוצרי, בעיר הערבית הגדולה בישראל; על ההתדרדרות של איזור העיר העתיקה והשנים הרבות בהן העיר לא זכתה לתיירות אמיתית – מפנים ומחוץ. היא סיפרה על החשדנות שחשה כלפי מעוז יינון, כאשר פנה אליה ב-2005 והציע לה לפתוח אכסניה בבית המשפחה, חשדנות שנבעה גם מהיכרות עם מצב התיירות וגם מהחשדנות כלפי יהודים. למעשה, היא סיפרה שהתגובה הראשונה שלה אליו היתה "אתה מהמוסד?". בכלל, בני המשפחה לדורותיהם חשו כעס וחשדנות רבה כלפי היהודים.

בית משפחת פאוזי אעזר

אבל מעוז יינון לא היה רק עקשן, אלא גם אדם עם חזון והוא הצליח לשכנע את משפחתה של סוריידה לשתף פעולה עם הרעיון המטורף של הקמת פונדק באיזור נטוש ומוכה פשע בעיר שתיירים לא לנים בה. מי שקיבלה את ההחלטה היתה אמא של סוריידה, שזיהתה את ההזדמנות העסקית והחליטה לשתף פעולה עם היהודי המשוגע הזה.

נקודת המפנה הגדולה היתה ב-2009, כאשר האפיפיור ביקר בארץ והתעקש ללון בנצרת – אירוע שהשפיע על מפת התיירות באיזור. כיום הפונדק ממשיך לפעול בהצלחה, לאחר ששרדו מספר מלחמות (כי זו, מסתבר, היא אבן הבוחן האמיתית של עסק תיירות בעיר ערבית) ופועל בשותפות בין פונדק פאוזי אעזר ורשת Abraham hostels. נוסף לכך נפתחו כתריסר אכסניות דומות בעיר העתיקה של נצרת והאיזור הופך פופולרי ומתוייר יותר. ואכן, כשטיילנו בנצרת וביקרנו במסעדות שלה ראינו תיירים רבים, החל מתרמילאים וכלה בתיירים כמונו מהארץ ומהעולם.

סוריידה סיפרה שכשהגיעה השעה לבחור את השם, הציע מעוז שמות כמו "בית השלום" וכד', אבל  אימה אמרה שהיא לא רוצה שום שמות שיש בהן איזושהי קונוטציה פוליטית. השותפות ביננו קשור לאנשים, לא לפוליטיקה, היא אמרה.

הביקור שלנו בנצרת השאיר אותנו עם תחושה עמוקה שאם כולנו – יהודים, נוצרים, מוסלמים – נצליח להסתכל אחד על השני ולראות את בני האדם שמולנו ולא את הזהות הפוליטית, יש סיכוי לחיים טובים יותר בארץ שלנו.

 

תל אביב

בצהריים נפרדנו מנצרת וכיוונו את עצמנו מערבה, או במילים אחרת, לחוף הים. אחרי כמה התלבטויות באשר לחוף שבו נבחר לעצור, החלטנו על חוף בית ינאי. ארוחת צהריים בג'פניקה הממוזגת בקניון M הדרך ואח"כ פליקס והילדים בילו שעה במים בזמן שאני נחתי וקראתי להנאתי בצל.

אחרי שיעל קיבלה את הטבילה המבוקשת בים נסענו לסניף התל אביבי של Abraham hostels. אברהם הוסטל תל אביב מאוד שונה מעמיתו בנצרת מבחינת העיצוב, ודומה מאוד מבחינת האווירה הצעירה והכייפית והכנסת האורחים. התברר לנו שעל תגי השם של העובדים, פרט לשמות מופיעים אייקונים של דגלים שמסמנים את השפות בהן ניתן לדבר עם כל עובד. השיא שייך, מתברר, לבני שדובר 6 (!) שפות והיה קצת קשה להכניס את כל האייקונים לתג.

החדר שלנו היה מושלם למשפחה מטיילת. מצד אחד עיצוב מקסים ומושקע, מצד שני חדר פשוט ופונקציונלי מאוד, שכלל מטבחון, מקרר ועוד. ראיתי חדרי מלון יותר מעוצבים ומפונפנים שהיו פחות נוחים. עבורנו, שבעיקר מחפשים מקום נוח עם מקלחת טובה ומיטות נוחות, זה כל מה שאנחנו מחפשים במקום לינה.

בזמן שחיכינו שתגיע השעה לנסוע למסעדה, עשינו תורות במקלחת ובינתיים יעל נהנתה מהטלוויזיה בחדר (YES!), נועם עם הטלפון הצמוד ואילו פליקס ואני הלכנו לבדוק את האיזור המשותף בקומה הראשונה של האכסניה.

איזה. מקום. מגניב.

תמןונה פנורמית של האיזור המשותף. הקליקו עלי!

אולם ענק, מחולק למספר איזורים: מטבח וחדר אוכל, איזור מנוחה עם פופים, ערסלים וספות ופאב עשיר מאוד עם מגוון בירות מהחבית ושתיה חריפה. הכל צבעוני ומצוייר בגרפיטי באווירה אורבנית של ים וחתולים. לקחנו פעמיים מלכה מהחבית והתיישבנו לנוח ובהמשך הילדים הצטרפו אלינו והתאהבו בערסלים (או כמו שיעל הציעה "ערי-סל").

בערב לקחנו מונית למסעדת הדסון. חוץ מזה שהיינו המשפחה בלבוש הכי סמרטוטי במקום, השתלבנו במהרה באווירה קרניבורית. מה יש לומר, האוכל מעולה ושווה כל אגורה.

בבוקר הצטרפה אלינו עמית שהגיעה באוטובוס מירושלים והלכנו ביחד לארוחת בוקר בבנדיקט. האוכל והשירות היו לא אחידים. חלק מהמנות היו מהנות ומפנקות, אחרות מאכזבות – ספציפית eggs benedict, שציפינו שתהיה ברמה גבוהה יותר, במסעדה ששמה נגזר מהמנה הזו. הילדים דווקא נהנו מארוחת השחיתות (הפנקייקים האלו, וואו) ואני מקוקטיילים נחמדים מאוד על הבוקר, שמתאימים ליום של הליכה בלי נסיעות.

ביריד האומנים בנחלת בנימין

התלבטנו מה אנחנו רוצים לעשות בתל-אביב ולבסוף החלטנו על טיול שווקים – חוויה שהיא תמיד צבעונית ומהנה. הדרך שלנו הובילה אותנו אל שוק האומנים בנחלת בנימין, אחריו שוק הכרמל ולבסוף שוק הפישפשים ביפו. ביפו התיישבנו לנוח ולהתרענן ב-Akbar, שהיו חמודים מאוד ובעיקר ידידותיים במיוחד לילדים.

אחרי ההפסקה צעדנו דרך נווה צדק בחזרה למכונית שחנתה סמוך לאכסניה. התפעלנו במיוחד מיעל, שלמרות גילה הצעיר והחום הרב, הלכה איתנו בלי להתלונן. ולא נגיד שהלכנו לסיבוב בשכונה – מעל 10 ק"מ עירוניים, בחום והלחות של תל אביב באוגוסט. היינו מורידים בפניה את הכובע, אבל חם. העצירה היחידה שעשינו בדרך חזרה הייתה בגן שעשועים ליד מתחם התחנה, שאיפשרה לנו לשבת ולה לשחק. משעשע שעשרים דקות של התרוצצות על המתקנים בצל נתנה לה את הכוח להמשיך וללכת.

סיימנו את הביקור בתל אביב בארוחה באובן קובן האהובה וקינוח בשרונה. שנאמר, המשפחה צועדת על קיבתה.

בדרך הביתה סיכמנו לעצמנו 3 ימים עמוסים ומלאי חוויות. הצלחנו לראות מקומות יפים שלא ראינו בעבר, פגשנו אנשים נחמדים מאוד, טיילנו המון.

ללא ספק, הצלחה אדירה.

משפחת לוטן עושה את תל אביב
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s