גם הפעם אני מספרת (ובאיחור) על כמה מקטעים שונים, עקב שילוב של דחיינות, שיכחה ועומס קל. תסלחו לי, אני מקווה…
קצת לפני יום העצמאות חזרנו לצפון, במטרה להגיע להשלים את ההליכה על רכס הרי נפתלי ומירון. התוכנית היתה ללכת במשך יומיים ולהגיע עד לכנרת. הספר שלנו מחלק את המרחק הזה לשני מקטעים – ממירון עד צפת (בעין כובס – 18 ק”מ) ומצפת למגדל (16 ק”מ). לא רצינו שהמקטע של היום הראשון יהיה ארוך מאוד ונהיה עייפים וכאובים מדי ביום השני. בנוסף, היציאה מהמסלול בעין כובס חייבה להוסיף עליה תלולה ולמחרת ירידה מאותה נקודה. לכן החלטנו לחלק את המסלול אחרת ולסיים את היום הראשון בחניון העיקול, ממש לפני הכניסה לנחל עמוד עליון, מרחק 11 ק”מ. ביום השני נלך את יתר המרחק. בנוסף, כדי להקל מעט על ההליכה ביום השני, שהיה צפוי להיות קשה יותר עם תוספת הקילומטרים שקיבל, החלטנו שלא לישון באוהלים אלא לשכור חדר ללילה. אבל אני מקדימה את המאוחר.
ביום שישי יצאנו לפנות בוקר מהבית ושמנו את פעמינו צפונה. הפעם נסענו עם מכונית אחת. בשעה 7:00 כבר היינו עם תרמילים על הגב בפתח המסלול בחירבת חממה במירון. ההר יפיפה בעונה הזו והכל ירוק ופורח. אחרי כשעה של טיפוס (לא קשה במיוחד) כבר היינו על הפסגה, נהנים מתצפית על ההרים הירוקים וכל הקילומטרים שכבר כיסינו. ארוחת בוקר בחניון הפסגה ומשם המשכנו בירידה מההר, דרך היער הירוק. פגשנו את כסא אליהו – סלע גדול ובולט שלא באמת הזכיר לנו כסא והרבה חורבות עתיקות מהישוב שהיה פה לפני שנים רבות. פגשנו גם הוטות מגודרות היטב וניראות מלמעלה כמו מאגר לשלשת יונים. מזג האוויר היה מושלם!
הירידה למטה היתה קלה ודי מהירה. בשעה 11:00 כבר סיימנו את המסלול בחניון העיקול, הסתכלנו קצת מסביב כדי להבין מאיפה אנחנו אמורים להתחיל את ההליכה למחרת בבוקר וצלצלנו לנהג המונית שלנו. דוד כבר הסיע אותנו בעבר, כשהלכנו את המקטע של נחל דישון. מלבד העובדה שהוא נחמד מאוד, הוא גם נוסע בשבת, דבר שמקל עלינו מאוד (פרטים בסוף הפוסט). דוד אסף אותנו חזרה למכונית בחירבת חממה. ניצלנו את הקרבה לבית ספר שדה בשעות שהוא פועל והחתמנו שם את דרכוני השביל שלנו. מביך, אבל זו החותמת הראשונה שהצלחנו לאסוף. משם נסענו לדלתון, שם שכרנו חדר משפחתי בצימר.
ובכן, זה אכן היה חדר משפחתי במובן שהיו שם 4 מיטות. אבל המקום היה מתחת לכל ביקורת מבחינת מצב התחזוקה והניקיון. למרבה האבסורד במרכז החדר ניצב בגאון ג’קוזי שהילדים שלי מיד ניצלו. אבל כל שאר החדר היה ברמת תחזוקה מזעזעת, החל מהמקלחת האיומה וכלה במיטה אחת שבורה. אי אפשר שלא לתהות אם לא היה עדיף לוותר על הג’קוזי ולהשקיע את הכסף בתחזוקה השוטפת של המקום. אמנם המקום שירת את מטרתו, קרי שנת לילה על מיטה בחדר במקום באוהל בשטח, אבל עדיין הרגשנו די מרומים. שילמנו 600 שקלים על התענוג, הרבה מעל מה שסביר למקום ברמה כזו. את הבאסה איזנו עם ביקור ביקב רימון הסמוך, שם רכשנו כמה בקבוקים מהפורט המצויין שלהם ויינות קינוח נהדרים, וגם טעמנו את הפרלינים שלהם (יש מקום לשיפור). בערב שמנו את פעמינו למסעדת בת-יער האהובה (חוץ מהסטייקים, המלצה חמה על הנזיד ועל הפירה בטטה).
בשבת קמנו לפנות בוקר, התארגנו במהירות, נסענו לחניון העיקול ועם אור ראשון כבר התחלנו ללכת. לקחנו 4.5 ליטר מים לאדם (שהספיקו לנו בדיוק). המודיעין שאספנו שם ביום הקודם לא הפריע לנו להתבלבל ולנסות להכנס לנחל מירון מהמקום הלא נכון. אחרי כמה דקות חזרנו לחניון העיקול ומצאנו את השלט שכיוון אותנו למעבר הנכון במנהרה מתחת לכביש. חצינו פעם אחת את נחל מירון ומרגע זה והלאה ההליכה היתה רק לצידו. המשכנו לרדת עד למפגש עם נחל עמוד. בדרך עצרנו בעין יקים, מקום יפה במיוחד ובו שרידים של תעשיית צמר שפעלה באזור בעבר. מקום מושלם לאכול את ארוחת הבוקר שלנו.
נחל עמוד היה יבש, דבר שהקל עלינו כי המסלול חוצה את הנחל בכמה מקומות. המשכנו בירידה בנחל שהפך תלול יותר ויותר. חלק גדול מההליכה כלל הליכה על הצוקים שלצד הנחל. במרחק ראינו שפני סלע וציפורים דורסות. יותר מקרוב פגשנו מכר מוכר ולא חביב – את טוואי התהלוכה. הזכרנו לילדים שצריך לשים לב ולא לגעת בו כי הוא עשוי לטפס על עצים וסלעים.
באיזשהו שלב הצוקים התחלפו בגבעות נמוכות ופתוחות והשביל הצר על הצוק הפך לדרך עפר רחבה. את כביש 85 זיהינו מרחוק בזכות המנופים הגדולים שמשפצים אותו עכשיו. יש מעקף שהאריך במעט את הדרך, אבל השביל מסומן היטב ומצאנו בקלות את המעבר מתחת לכביש, אל נחל עמוד תחתון. הכניסה לנחל עמוד תחתון הרגישה כאילו עברנו דילגנו בזמן, מאביב לקיץ. עד לנקודה הזו הלכנו באזור ירוק, מלבלב וקריר למדי. עכשיו מצאנו את עצמנו בתוך נחל רחב מאוד, מצהיב וכמעט ללא צל. פעמיים חצינו את הנחל ובחלק מהאזורים הלכנו בתוך סבך שהיה גבוה כמעט כמונו ולפעמים אף יותר מאיתנו (או לפחות יותר מחלקנו).
מה שליווה אותנו מחלקו הראשון של הנחל, היה טוואי התהלוכה. כשעצרנו למנוחה מצאנו שכל הקרקע מלאה בזחלים האלו. אני חושדת שגם הסבך שבו עברנו היה כזה. כעת כבר אי אפשר היה להמנע ממגע איתם כי הזחלים הארורים היו בכל מקום. ידוע שזחל במערכה הראשונה פירושו פריחה במערכה השלישית, ואמנם למחרת בבוקר כמעט כולנו מצאנו שאנחנו מכוסים בפריחה אדמדמה ולא חביבה (מגרדתתתת).
הגענו לנקודה בנחל שמכונה “גיחון נחל עמוד” – בכל אחד מצידי הנחל מתנוססת שורת מדרגות ארוכה שמגיעה עד לראש ההר. שלט שניצב שם מסביר שמדובר בפרויקט שנבנה כחלק מהקמת המוביל הארצי. המהנדסים התבססו על חוק כלים שלובים כדי לעבור את המכשול של נחל עמוד בלי השקעת אנרגיה. מדובר במבנה מרשים מאוד שעושה חשק להתחיל לעלות במדרגות עד לראש ההר (טוב, לא באמת). בהמשך פגשנו את עמוד האבן המרשים שהעניק לנחל את שמו.
חמשת הקילומטרים האחרונים לא היו קלים, לא בגלל הדרך (שהיתה קלה דווקא) אלא בגלל העייפות שלנו. ובכל זאת כולנו נתנו עוד פוש אחרון, לסיים. יצאנו מהנחל תוך שאנחנו מציצים מרחוק על הכנרת. הלכנו לאורך המטעים של מגדל, חצינו את נחל צלמון ולבסוף הגענו לנקודת הסיום שלנו.
בקילומטר האחרון שרנו זה לזה: “♫♪ עוד מעט, עוד קצת, בקרוב ניגאל, לא נפסיק ללכת בשביל ישראל ♫♪”.
כשהגענו היינו מותשים, אחרי הליכה של 25.5 קילומטרים. מצאנו לעצמנו פינה מוצלת לנוח, לאכול ארוחת צהריים ולחכות למונית שתבוא לאסוף אותנו חזרה למכונית שלנו בחניון העיקול על הר מירון. הפעם הבאה בצפון כנראה תהיה רק בסתיו.
שבוע חלף והחלטנו לנצל את שבת בבוקר כדי להשלים עוד מקטע והפעם ליד הבית. רצינו להשלים את חלקו הראשון של המקטע שהלכנו עם יעל מלטרון. גם הפעם הארכנו מעט את המסלול שהיה אמור להתחיל בגימזו ובמקום זה התחלנו אותו במצפה מודיעין, כדי שנוכל לקצר במעט את המקטע הארוך מתל-אפק לגימזו. הלכנו בהרכב חלקי (פליקס, עמית ואני) במטרה ללכת במהירות ולסיים את ההליכה מוקדם יחסית. השארנו מכונית בנקודת הסיום ונסענו לנקודת ההתחלה במצפה מודיעין, שם פילסנו דרך בין המוני רוכבי האופניים שהביטו בנו במבט מרחם ותוהה (“למה הם הולכים על שניים? מה לא בסדר אצלם?”).
המסלול לא קשה, עובר בהתחלה דרך גבעות מיוערות והופך במהרה לדרך פתוחה יותר. קצת עליות וירידות, 17 קילומטרים של הליכה לשם הליכה, שלא לומר – ספורט. נו, יש גם מקטעים כאלו. החלק הכי מעניין במסלול היה תצפית על כל אזור המרכז והשפלה מצד אחד ורגע אחר כך תצפית על מודיעין מהצד השני. ובכל זאת, למרות המקטע המשעמם היינו די נרגשים, כי למעשה בסיומו השלמנו גם 200 קילומטרים על שביל ישראל, שנה וקצת אחרי שהתחלנו את ההליכה.
מידע נוסף
דוד קובי – נהג מונית מומלץ בחום בצפת, עושה הקפצות למטיילים גם בשבת. טלפון 050-4446869
נחלת נפתלי – צימר לא מומלץ בדלתון.
משפחת לוטן מטיילת 
.